עברית

Иллюстрация: Francisco Osorio

על פלורליזם, קעקועים וצבע כחול בשיער

אחת הידיעות המדוברות ברשתות החברתיות בימים האחרונים הייתה הידיעה על מבחני אישיות שעתידים לעבור מורות/ים. לא יודעת אם מדובר בקוריוז או אם ומתי זה באמת ייצא לפועל. בינתיים, רבות/ים מדברות/ים על החוצפה שבדרישה למבחני האישיות. ואני אומרת – אולי זו לא בקשה כל כך מופרכת.

איך זה שהמקום שאמור לחנך לפלורליזם, מגוון ולקבלת האחר, הוא המקום שגם, בו זמנית מחנך את בנות/ני הנוער לשפוט אחרים לפי הלבוש, צבע השיער, הקעקועים או הפירסינגים שלהן/ם? מצד אחד, מידי שנה מחליטים משרד החינוך ובתי הספר על ימים מבורכים שעוסקים בתכנים כמו קבלת האחר/השונה, שוויון וסובלנות ומצד שני, לעיתים גם קובעים שאסור לבוא לבית הספר בשיער שצבוע בכחול או עם יותר מדי עגילים או פירסינגים? ממתי שיער כחול הוא לא חינוכי או לא ראוי?

האמירות היומיומיות בדבר המראה ה"ראוי" או הלבוש ה"מכבד" מחלחלים טוב יותר מכל יום מרוכז. התלמידות/ים מפנימות/ים את הפרקטיקה, את מה שקורה בשטח ומיד מיישמים: כשמדברים על הטרדות מיניות כמעט תמיד ישאלו "מה היא לבשה?" ומה היא חשבה לעצמה כשקנתה חצאית כל כך קצרה?" ואז שוב נזדעזע – חלקינו כמובן, כי יש גם מורות/ים שחושבות/ים באופן דומה. נסו פעם להיכנס לחדר מורות/ים בלוק קצת לא קונבנציונאלי, המבטים, ההתלחששויות ייגרמו לכןם לתהות אם אכן הגעתן/ם לחדר מורות/ים או אולי חזרתן/ם לימי התיכון שלכן/ם. וברור שלא כל חדר מורות/ים, והגיוני שלבוש לא קנבנציונאלי (הגדרה שקצת קשה לי איתה אבל לא מצאתי אחת מתאימה יותר שמעבירה את המסר) יעורר תהיות והרמת גבה – גם מורות/ים הן/ם בנות/ני אדם/חוה ובכל זאת, לדעתי, בתור אנשי ונשות חינוך יש עלינו אחריות כפולה ומכופלת ולפעמים עלינו לספור עד עשר (או יותר אם צריך) על מנת להבין את ההשלכות החינוכיות של התגובה (הלעיתים לא חינוכית) שלנו.

Иллюстрация: Gerd Rohs

והמוסר הכפול בין כותלי בתי הספר הוא לא נחלתו הבלעדית של נושאים כמו המראה החיצוני, גם בכל מה שקשור לערכים יש סתירות פנימיות שקשה מאוד לא לראות ולא פשוט להתעלם. מצד אחד אנחנו מחנכות/ים לשיח ביקורתי, לאזרחות טובה וראויה ומצד שני, כשתלמידות/ים מעבירים ביקורת, מביעים מחאה, הם, לא פעם, לא רק שלא מתקבלים באהדה אלא אף מורחקים מבית הספר על "יחס לא מכבד".

ואני אטען שלא משנה כמה ימים מושקעים ומלאים בתכנים חינוכיים נכניס לבתי הספר בנושאים שונים וחשובים, הדוגמאות ה"קטנות" מהשטח, הן יהיו אלה שתיזכרנה ותיצרבנה בתודעה של התלמידות/ים. למשל כשתלמיד שמייצג את בית הספר בתחרות (אליה הגיע בזכות כשרונו) מתבקש על ידי בית הספר להסתפר כי המראה שלו "לא מכבד" או תלמיד שנאמר לו שאי אפשר לקחת אותו ברצינות בגלל העגילים שלו, או תלמידה שנשאלה איך ההורים שלה נתנו לצאת ככה מהבית? או איך היא מרשה לעצמה להגיע לבית הספר כש"רואים לה את השחלות"? האמירות האלה (ועוד רבות אחרות) הן הן אלה שתקבענה את דעתן/ם על מערכת החינוך, לא רק בשנים שהן/ם תלמידות/ים אלא שנים לאחר מכן, כשיהיו לא/נשים בוגרות/ים בעמדות כאלה ואחרות.

אחת הידיעות המדוברות ברשתות החברתיות בימים האחרונים הייתה הידיעה על מבחני אישיות שעתידים לעבור מורות/ים. לא יודעת אם מדובר בקוריוז או אם ומתי זה באמת ייצא לפועל. בינתיים, רבות/ים מדברות/ים על החוצפה שבדרישה למבחני האישיות. ואני אומרת – אולי זו לא בקשה כל כך מופרכת. אולי הגיוני לבדוק את אישיותן/ם של אלה שמתעסקות/ים מידי יום בחינוך של ילדות/ים ובנות/ני נוער. או במילים אחרות – איך לא חשבו על זה קודם? השאלה העיקרית שמעסיקה אותי בהקשר של מבחני האישיות היא איזו אישיות היא אישיות "מתאימה" ו"ראויה" לחנך ולעסוק במקצוע ההוראה? ומי יהיו אותן/ם אלה שיקבעו? האם יגיעו ממערכת החינוך? והאם גם הן/ם יעברו את מבחני האישיות?

בינתיים, אני ממשיכה לסמוך על אנשי ונשות החינוך הרבות שמקיפות/ים אותי מדי יום בעבודה ובחיים בכלל שנעשה ביחד את השינוי ואולי בעתיד הנראה לעין, נבטל את המוסר הכפול ובינתיים, אני גם סומכת על בנות ובני הנוער שיידעו להפריד בין העיקר לתפל במערכת החינוך.

Обсудить на Facebook
@relevantinfo
Читатели, которым понравилась эта статья, прочли также...
Закрыть X
Content, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zFooter, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x