עברית

"Мне все еще не хватает смелости, чтобы обратиться в полицию". Во многих странах большинство жертв сексуального насилия выбирают не обращаться в полицию.

קודם כל להאמין

במציאות שאנו חיים בה, לא חסרים מקרים של נשים שבחרו להתלונן וחוו יחס משפיל מהתקשורת

במקום העבודה שלי אף אחד לא יודע. אני לא רוצה להיות בעיני החברים בעבודה הנוכחית שלי – ש' מפרשת סילבן שלום. שלום ואשתו הם אנשים בעלי כוח ועוצמה ויש להם זרועות ארוכות. אין לי עניין להקריב את חיי ולעבור את מסכת ההשפלות שעברה רחלי רוטנר, שקורות חייה וסטטוסיה נסרקו במסרקות ברזל."

אלה דברי אחת המתלוננות נגד סילבן שלום, השוקלת האם להגיש נגדו תלונה.

בשבועות האחרונים שוטפות אותנו ידיעות רבות מהרגיל על אנשי ציבור החשודים בהטרדות מיניות. שרי ממשלה, חברי כנסת, בכירים במשטרה – התלונות לא מפסיקות להגיע. הלך הרוח המקובל קובע שבמקרה של הטרדה מינית לא ניתן לתמוך בצד אחד אלא לחכות עד שבית המשפט ימצא את האמת ומשם לגבש את עמדתנו. גישה זו מתבססת על כמה אמונות רווחות אך שגויות. הראשונה והעיקרית בהן היא שמערכת המשפט תעשה בשבילנו את מלאכת מציאת האמת, בזמן שבמציאות רק אחוז מזערי ממקרי האלימות המינית זוכים להגיע לפתח בית המשפט. מרכיב נוסף הוא היחס הציבורי הקשה שמתלוננות זוכות לו. אנחנו רוצים לשמור על נייטרליות עד שהאמת תתברר, אך בפועל אין לא נייטרליות ולא אמת – והשאלה היא מה עושים מנקודה זו. משאירים את הנשים המועטות והאמיצות שמעיזות להתלונן לסביבה חברתית מאשימה ומערכת משפט לא מתאימה, או מחליטים לתמוך ולהאמין למתלוננת? אני רוצה להציע את האופציה השנייה כבחירה סולידרית וככזו שמתבקשת נוכח המציאות הקיימת.

מעט מאוד מתלוננות, עוד פחות מהתלונות מגיעות לבית משפט

לפי המשרד לבטחון פנים, בשנת 2014 אחוז הדיווח על פשעי מין היה רק 6%. מספר זה אינו שונה משמעותית מהשנים שקדמו לו ומעלה תהייה – אם רק אחוז כה מזערי מהנפגעות מגיעות להתלונן, כנראה שמשהו בשיטה לא בנוי מספיק טוב. האין זה הזמן לשנות אותו?

ב2012 לדוגמה, מתוך 515 תלונות שהוגשו נגד הטרדה מינית, רק 25 הפכו לכתבי אישום. איך אפשר להסביר את הפער הזה? רק 216 מהתלונות הגיעו לפרקליטות, מתוכם 135 נסגרו – 83 בשל חוסר ראיות, ו28 כי הנסיבות אינן מצדיקות העמדה לדין או מחוסר עניין לציבור.

בכתבה ב"הארץ" על הנושא צוטטה תובעת בפרקליטות ואמרה:
"לעתים יש בעיה שאין תימוכין לעדות המתלוננות, או שנשים לא מביעות את ההתנגדות הדרושה בחוק כדי להאשים בעבירה כזו. הגשת כתב אישום תלויה בהתנגדות ובשאלה אם קיימים יחסי מרות. המנדט של הפרקליטות הוא לבחון אם יש סיכוי סביר להרשעה. אי אפשר להגיש נגד החשוד בהטרדה כתב אישום רק כי התנהגותו היתה לא מוסרית. לא כל הטרדה מינית היא פלילית".

הציטוט הזה מראה לנו כמה מהבעיות הגדולות ביותר ביחס מערכת המשפט הישראלית לאלימות מינית. קודם כל – "נשים לא מביעות את ההתנגדות הדרושה בחוק כדי להאשים בעבירה כזו." החוק דורש ממך להביע התנגדות בזמן המעשה כדי שהוא יחשב לתקיפה. מה עם מקרים בהם התוקף מאיים עליך והבעת התנגדות בקול רק תחמיר את המצב? מה עם מקרים בהם את משותקת מפחד מכדי להגיב? שלא לדבר על מקרים בהם את שיכורה, מסוממת על ידי התוקף או מעולפת? איך את אמורה להביע התנגדות אז? מעבר לכל אלה, אנו יודעים שרובם המכריע של מקרי אלימות מינית מתרחש בידי מישהו שהקורבן מכירה – חבר, קרוב משפחה וכו'. מה עם ההלם ממה שקורה גדול מדי מכדי להתנגד בקול? החוק לא מכסה אף אחד מהמקרים האלה.

"המנדט של הפרקליטות הוא לבחון אם יש סיכוי סביר להרשעה". כך מוסבר הפער בין 216 התלונות שהגיעו אל הפרקליטות ובין כך שרק 26 מתוכן הפכו לכתבי אישום. הפרקליטות לא מעמידה לדין את מי שלדעתה לא סביר שיורשע. אם אדם מואשם בתקיפה מינית ואין נגדו ראיות מספקות, העדויות נגדו חסרות וכו' – הוא לא יועמד לדין. ייתכן ויש בזה הגיון טכני מסוים, אך חשוב לזכור פרט זה בפעם הבאה בה נשמע על מישהו ש"לא אשם כי התיק שלו נסגר". תיק יכול להיסגר מאין ספור סיבות טכניות, הוא יכול להיסגר כי לרוע מזלך, למרות שאת יודעת שנאנסת – אין לך איך להוכיח זאת. עצם העובדה שתיק נסגר לפני שהגיע למשפט לא אומרת לנו כלום בדבר חפותו של הנאשם, אולי רק אומרת לנו משהו על מערכת משפטית בעלת כוח מוגבל.

"לא כל הטרדה מינית היא פלילית". פה אני קצת חסרת מילים. למה לא כל הטרדה מינית היא פלילית? אם אישה מגיעה להתלונן על הטרדה מינית שעברה, מערכת המשפט צריכה לעשות כל שביכולתה לבחון את הדברים, להביא למתלוננת את הצדק לו היא ראוייה, ולהגן על הציבור מפני המטריד.

יחס ציבורי קשה למתלוננות

קיימת בעיה עם האמונה שאי תמיכה בצד של המתלוננת משמעו להישאר נייטרלי. בפועל, מרגע שהוגשה תלונה יהיה מי שיקח את צד התוקף. אם הוא אישיות ציבורית המדיה מיד תתמלא בעדויות על אופיו הטוב, שירותו המשמעותי בצבא, ושאר פרטים לא רלוונטים. יאשימו את המתלוננת בהמצאת שקרים, בניסיון הדחתו מהתפקיד החשוב אליו הגיע ועוד ועוד. אם הוא אדם רגיל, מעבר לכך שיהיה קשה עוד יותר להעמידו לדין, סביבתה הקרובה של המתלוננת תיהיה זו שברוב המקרים תפציר בה לעזוב את התביעה כי אין מה לחפש שם, כביסה מלוכלכת מכבסים בבית, בכל מקרה לא יצא מזה כלום, רק שם רע וקושי להתחתן. כאילו אנחנו עדיין בימים בהם מי שנאנסה נחשבת רכוש פגום, או אולי מעולם לא באמת עזבנו.

דוגמה אחת שממחישה את היחס הציבורי הבעייתי למתלוננות על אלימות מינית היא מקרה יצחק לאור. לאורך השנים הצטברו נגד לאור לא פחות מ19 עדויות שונות על תקיפה מינית. רק אחת מהן הוגשה כתביעה במשטרה, ולא הגיעה לבית משפט מכיוון שחל על המקרה חוק התיישנות (כ10 שנים על אונס וכ5 על תקיפה מינית). לאור עבד לאורך השנים כמרצה ועיתונאי, ברוב מקומות עבודתו ידעו על התלונות שהגיעו מסטודנטיות שלמדו אצלו ומנשים שעבדו איתו בגופי תקשורת שונים. בחלק מהמקומות, דוגמת "הארץ" הוא ממשיך להיות מועסק עד היום. לפני כשנה לאור היה מועמד לזכיה בפרס לנדאו היוקרתי לספרות, זכייה שנמנעה ממנו לאחר סערה ברשתות החברתיות uריבוי עדויות התקיפה נגדו. הוא הגיש עתירה בעקבות המקרה, שהובילה לזימונו לחקירה. החקירה נסגרה ולאור קיבל מהמשטרה מכתב התנצלות ממפקד מרחב מוריה, ניצב-משנה קובי דודיאן, על כך שזומן מלכתחילה ועל "עוגמת הנפש שנגרמה לצדדים". פרט זה יכול להעלות כמה גבות. ממתי אנשים המזומנים לחקירות מקבלים בסופן מכתבי התנצלות, ועוד ממפקד מרחב? האין זה תפקידה של המשטרה לבדוק מקרים בהם יש עשרות מתלוננות נגד אדם? חיפוש קצר בגוגל נותן תשובה לשאלות האלה, שכן אותו קובי דודיאן הואשם בעצמו לא פעם אחת כי אם שלוש פעמים בהטרדות מיניות, ונמצא כעת בעיצומה של חקירה שנייה נגדו.
בדקנו רק דוגמה אחת של הטרדה מינית, וגילינו משורר מפורסם החשוד בעשרות מקרים של אלימות מינית, מוגן על ידי חוק התיישנות שערורייתי, ומקבל מכתבי התנצלות על זימון לחקירה – מידי מפקד מרחב שנמצא בעצמו בעיצומה של חקירה שנייה על הטרדות מיניות. שחיתות והפקרת נשים במיטבה.

במציאות שאנו חיים בה, לא חסרים מקרים של נשים שבחרו להתלונן וחוו יחס משפיל מהתקשורת, מהשופטים מולם עמדו ומהשוטרים שתחקרו אותן. בפועל, כשנשים שבוחרות להתלונן עוברות כל כך הרבה קשיים בדרך – קשה להאמין שיהיו רבות שיעשו זאת מבלי שבאמת חוו תקיפה מינית. גם הסטטסיקה מראה שפחות מאחוז אחד מהתלונות הן תלונות שווא. בהסתמך על  כל זה, וכבחירה ערכית וסולידרית – הדבר ההגיוני ביותר לעשות הוא לבחור להאמין לכל מי שמעיזה להתלונן, לחזק אותה ציבורית ולקוות שבכך נצליח להקטין את מספר הפגיעות המיניות המתרחשות כל הזמן.

Обсудить на Facebook
@relevantinfo
Читатели, которым понравилась эта статья, прочли также...
Закрыть X
Content, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zFooter, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x